עם הרשות הפלסטינית (הרש”פ), נדרש לחשב מסלול מחדש

מאת סא”ל (מיל’) עו”ד מוריס הירש

בחלוף עשרים וחמש שנים מאז שנכנס יאסר ערפאת לעזה במסגרת יישום “הסכמי השלום” בין מדינת ישראל בין ארגון שחרור פלסטין, וכינון הרשות הפלסטינית (רש”פ) נדרש לעשות חשבון נפש – האם לתינוק הזה פיללנו?  ו

אם נשאיר ב”צריך עיון”, בשלב זה, את יחסי הרש”פ לישראל/יהודים, ונבחן רק את יחסי הרש”פ אוכלוסייתה, הרי שחיש מהר נגיע למסקנה שהיצור שנוצר אינו דומה לחלום המייסדים הישראלים, אלא דומה יותר לחלום בלהו. ת

בעוד שהסכמי השלום צפו תהליכים דמוקרטיים שהיו אמורים לקרום עור וגידים ברשות הפלסטינית החדשה שנוצרה יש מאין, המציאות היא אחרת לחלוטין. בעשרים וחמש שנים שחלפו, היו רק מספר בודד של תהליכים דמוקרטיים ממשיים לבחירת יו”ר הרש”פ וחברי בית המחוקקים של הרש”פ. פ

הבחירות הראשונות התקיימו בשנת 1996. ערפאת זכה ליותר שמונים ושמונה אחוזים מההצבעות ונחבר להיות “הראיס” – יו”ר הרש”פ. מפלגתו, הפת”ח, זכה לרוב מוחלט של המושבים במועצה המחוקקת. הכוח הפוליטי לעיצוב ומיסוד הישות הפלסטיני החדש היה נתון בידי ערפאת.   ת

ערפאת נשאר בתפקידו כיו”ר הרש”פ עד מותו בשלהי שנת 2004. אז, בראשית שנת 2005 נבחר מחמוד עבאס להחליפו. בשלב זה, תקופת כהונתו של “הראיס” כבר הוגבל בחוק הפלסטיני, בדומה לארה”ב, לקדנציה של ארבע שנים, אם אפשרות להיבחר, רק פעם אחת נוספת, למשך עוד ארבע שנים. עבאס מכהן מאז, ברציפות, כיו”ר הרש”פ. עם בריאותו לא תבגוד בו, בינואר 2020 הוא יכנס לשנת השישה עשר לכהונתו. חוק לחוד. ומציאות לחוד. ד

בית המחוקקים הפלסטיני לא היה טוב יותר. החברים במועצה המחוקקת הפלסטינית שנבחרו בשנת 1996 לקדנציה בת ארבע שנים, המשיכו לכהן בתפקידיהם במשך עשור עד ראשית שנת 2006. אז חלה תפנית. ת

לקראת הבחירות, התעקש מחמוד עבאס לאפשר לכל “הפלגים הפלסטינים” להתמודד, ובכלל זה גם חמאס. הימים היו מעט אחרי גירוש המתיישבים היהודים מעזה והעברת השלטון המלא שם לידי הרש”פ. מתוך חשש שמפלגתו, הפת”ח, תאבד את הרוב שלה, עבאס אפילו דאג להרחבת מספר החברים במועצה, וזאת תוך ניסיון להבטיח ולשמר את כוחו. ו.

חרף מאמצים אלו, מי שזכה לרוב המושבים במועצה המחוקקת היה ארגון הטרור החמאס. אבל ימיו של ממשלת חמאס היו קצרים. שילוב של מעצר שרי ממשלת חמאס (בעקבות חטיפתו של גלעד שליט) ולחץ בינלאומי, אפשר לעבאס להדיח את הממשלה שנחברה ולהחליפו בפקידים משלו ומטעמו. חמאס מיאן להשלים עם מעשי עבאס, והחליט לתפוס את השלטון בעזה, בכוח הזרוע, ובאמצעות השלכת אנשי פת”ח מגגות הבניינים. ם

הנה כי כן, לעומת החלום לו ציפו מנסחי הסכמי השלום, המציאות הרש”פית היא שלטון מפולג, שרומס ברגל גסה כל סממן דמוקרטי. הפלסטינים חיים תחת שתי שלטונות רודנים – האחד, באזור יהודה ושומרון של פת”ח והשני בעזה של חמאס. כל אחד מהרודנים עושה את הישר בעיניו על מנת לוודא את המשך שלטונו. ו.

מבחינה כלכלית, שלטון הרודנים השתלם מאוד. אנשי פת”ח וחמאס הבכירים דאגו לאינטרסים המשפחתיים שלהם. הבנים שלהם זכו בזיכיונות משתלמים ביותר. במכרזים של הרש”פ למתן שירותים ולאספקת ציוד זכו קרובי משפחה של הבכירים וחברות שבבעלותם או בבעלות פת”ח. העובדה שרבים ממכרזים אלו מומנו מכספי סיוע שתרמה הקהילה הבינלאומית, לא הטריד איש. ש

מערכות המשפט שהוקמו, גם הם לרוב על בסיס כספי תרומות, סבלו מתסמונות דומות. “צדק” ניתן לעשיר ולמקושר. רק לאחרונה במסגרת התוכנית הכלכלית של ארה”ב שנחשף בבחריין, צויין, בין היתר, הצורך ההכרחי לעורך רפורמה מקיפה במערכת המשפטית הפלסטינית. ת

הבחירה בחמאס לא נולדה מתהליך של הקצנה בתוך החברה הפלסטינית בלבד. אלא, היא נולדה מתוך תחושת מיאוס עמוקה משלטון הפת”ח ומהשחיתות היומיומית. ת

זכויות אדם, כפי שאנו הישראלים רואים אותם, נרמסו גם הם. על אף התחייבות מפורשת מצד האש”ף (והרש”פ שבא בנעליו) להימנע מפעולות נקם נגד פלסטינים שסייעו לישראל, “חשודים” כאלה נעצרו, נחקרו והועברו עינויים שלא היו מביישים כל שלטון רודני אחר. זכויות עובדים לא עוגנו בדין. קבוצות מיעוט, כמו חברי הקהילה הפלסטינית הגאה, סבלו וסובלים מרדיפה. רק לאחרונה, ניתנה הוראה לצוד את המארגנים של אירוע של הקהילה הגאה. ה.

ואם פנימית התנהגות הרש”פ כלפי האוכלוסייה הפלסטינית הייתה רחוקה ממיטבית, הרי שהיחסים כלפי ישראל היו בבחינת אסון. ן

הפיוס ההיסטורי והמיוחל לא התממש. מהרגע הראשון שבו תפסה הרש”פ שלטון, היא דאגה להנחלת נראטיב לעומתי, הרסני ואלים. ם

ספרי הלימוד, שעד אז עברו צנזורה ישראלית, עברו מהפכה של ממש. הקורבנות הראשונים היו ילדי הרש”פ. במקום להשתמש בבתי הספר כזירה להעברת והעמקת מסרי השלום והפיוס, מערכת החינוך נוצלה להעברת מסרים גזעניים ושנאה כלפי יהודים וישראל. מדינת ישראל הוצגה, מן הרגע הראשון, כישות שגזלה את כל אדמת פלסטין מהפלסטינים וכישות שלא הייתה לה זכות קיום. ערים בתוך שטחי קווי שביתת הנשק משנת 1949 – קרי בתוך הקו הירוק – זכו לכינוי “ערים פלסטיניות”. מפות “פלסטין” שהופיעה בספרי הלימוד לא הוגבלו לחזון “שתי המדינות לשתי העמים”. פלסטין על פי הרש”פ, היא כל השטח שבין נהר הירדן לים התיכון, מלבנון ועד אילת. מדינת ישראל אינה קיימת. ת

בכל פינה ופינה, דאגה הרש”פ להעמיק את הזדהות האוכלוסייה עם “דמויות המופת” הפלסטינים. אבו ג’יהאד, הרי הוא חליל אלוזיר, שהרש”פ מייחסת לו רצח של 125 ישראל, הפך לסמל ולגיבור לאומי. דלאל מוגרבי, שהובילה את הפיגוע הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל – הפיגוע בכביש החוף בשנת 1978 – ושבו נהרגו 37 אנשים, מתוכם 12 ילדים היא מבין “הטוב שבטובים”, “כתר” על ראש כל האומה הפלסטינית. ת

בעוד שמאז השיחות שהתקיימו בתום מלחמת השחרור, מדינת ישראל מביעה הסכמה לקלוט חלק מפליטי המלחמה, הרש”פ דאגה להשריש נראטיב בלתי מתפשר. במקום לנצל את עשרים וחמש השנים האחרונות להנחיל את הרעיון הפשרה בכל הקשור לסוגיית הפליטים, המסר של הרש”פ היה פשוט – כל הפליטים וכל צאצאיהם יוחזרו לישראל, ואין לאף גורם זכות לוותר בשם הפליטים על ירושתם! למען התקווה שלנו, מאוד היינו רוצים להאמין שמדובר רק בעמדה ראשונית של משא ומתן. אך לא זאת המצב. כיום, לאחר שטיפת המוח שעברו הפלסטינים בעשרים וחמש שנים האחרונות, אין מנהיג פלסטיני שיהיה מסוגל לוותר על מה שמכונה בפי הפלסטינים כ”זכות השיבה. ה“

ביחס לירושלים והר הבית המצב דומה. למרות שמקורות אסלאמיים מכירים בכך שמתחם הר הבית הוא המקום שבו עמדו בתי המקדש, עבור הרש”פ כל מתחם הר הבית הוא מסגד אל-אקצא (בעוד המסגד עצמו תופס שטח קטן יחסית על ההר). “בית המקדש המדומה” של היהודים מעולם לא עמד שם. מדובר באתר פלסטיני-מוסלמי בלבד, ולא יתקבל על הדעת שניתן לחלוק אותו עם גורם כלשהו. ו

כבר בספטמבר 1996 הפגין ערפאת את כוונותיו האמתיים בהקשר זה. החלטת ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לפתוח את מנהרות הכותל בלב העיר העתיקה של ירושלים לא מצא חן בעיני ערפאת. תגובתו הייתה ליזום התפרעויות המוניות. הישראלים חופרים תחת הר הבית, אל-אקצא בסכנה, הטיף ערפאת והרש”פ. העובדה שדובר בשקרים, לא הטרידה איש. ש

זאת הייתה החלטה מודעת של ערפאת. ההתחייבות לזנוח את האלימות כדרך למימוש השאיפות הלאומיות הפלסטיניות נשארה בגדר דיבורים

בעלמא. הנשקים שניתנו לרש”פ במסגרת ההסכמים (ושהוברחו לרש”פ בניגוד מוחלט להסכמים) לא שימשו עוד לשיטור פנימי ולהתמודדות עם גורמי הטרור הפלסטיניים כמתוכנן. אלא, כעת דובר בנשקים בידי הצבא הפלסטיני בהתהוותו, שקניהם מופנים כלפי מדינת ישראל, אזרחיה וחייליה. ה

וכדי לוודא גיוס ההמונים, בעשרים וחמש השנים האחרונות הסיטה הרש”פ מיליארדים כדי לשלם משכורות חודשיים למחבלים שנעצרו על ידי ישראל בגין פעילות טרור. בין אם דובר במחבל ממשפחה נזקקת ובין אם דובר ממשפחה עשירה, לכל מחבל משכורת חודשית זהה. משכורות המחבלים עולים על קצבאות הרווחה. ובסיום ריצוי העונש ממתין למחבל גם משרה בשורות הרש”פ. להיות מחבל פשוט משתלם.ם

המציאות שנוצרה כעבור עשרים וחמש שנות קיום הרש”פ אינה מבשרת טובות. במקום לקבל חברה דמוקרטית ומודרנית שחפצה לחיות בשלום לצד שכנתה ישראל, קיבלנו מפלצת בשליטת רודנים, שמתעללת באוכלוסייה שלה עצמה ומנחילה מסרי שינאה ואיבה כלפי מדינת ישראל ויהודים. ם

גם אם ניתן לטעון שמציאות זאת הייתה תוצאה צפויה, אפילו המבקרים החריפים ביותר של יוזמי ומנסחי הסכמי אוסלו לא יטענו שהמציאות הזאת הייתה מטרת ההסכם. ם.

בהינתן מצב זה, כעת אלינו לסכם שהגענו למבוי סתום. מהרש”פ הזאת לא תצמח כל ישועה. ואם אנו חפצים בשלום, אין מנוס, כדברי יישום הניווט, אלא לחשב מסלול מחדש. ש.

סגן אלוף (מיל’) עו”ד מוריס הירש הוא ראש המחלקה המשפטית של מכון “מבט לתקשורת פלסטינית.” הוא שירת במשך 19 שנים בפרקליטות הצבאית. בתפקידו האחרון כיהן כפרקליט איו”ש. ניתן לעקוב אחריו בטוויטר: ר
@mauricehirsch4